מאירי על נדה כ״ו

1 לענין בכור אמרו שהמפלת סנדל הבא אחריו בכור לנחלה ולא לכהן שמא תאמר מה הוצרכה מצד הסנדל והלא אין סנדל בלא ולד אחר ובידוע שהיוצא לאחר שנה או שנתים אחר אותו שהוא ולד בן של קיימא אינו בכור לכהן ועוד היאך הוא בכור לנחלה אלא לא הוצרכה אלא לאותו ולד עצמו היוצא עם הסנדל שהוא בכור לנחלה ולא לכהן:

2 כל שהאשה טמאה לידה טעונה קרבן וכל שאינה טמאה לידה אינה טעונה קרבן מעתה המפלת סנדל הואיל ואמו טמאה לידה טעונה עליו קרבן ושמא תאמר מה הוצרכה והלא מצד ולד שעמו טעונה קרבן וידוע שאף לכמה ולדות אינה טעונה אלא קרבן אחד כל שכן תאומים או שנולדו תוך ימי מלאת מ"מ למדנו שאם יצא האחד דרך דופן שאין בו טומאת לידה ולא טעונה קרבן מביאתו מצד הסנדל או שאם נולד הראשון בגיותה ונתגירה ואח"כ נולד הסנדל מביאתו מצד הסנדל:

3 ממה שכתבנו למדת שהסנדל אע"פ שהוא כרוך עם הולד האחר הרבה פעמים אינם יוצאים כאחד וכן הרבה פעמים אינו כרוך עמו לגמרי אלא במקצת ומ"מ מה שאמרו כאן ולד מדנפק רובא דרישיה הוה ליה לידה סנדל עד דנפק רוביה פירשו גדולי הרבנים מצד שאין הראש פוטר בנפלים ולענין פסק זו אינה שהרי נדחית היא במקומה במסכת בכורות פרק יש בכור אלא שאע"פ שהראש פוטר בנפלים בסנדל מיהא אין ראשו חשוב לענין זה אע"פ שיש לו צורת פנים ויש גורסים בה סנדל עד דנפיק כוליה ר"ל כליה רישיה שכשהראש פוטר בנפלים דוקא ביצא כל ראשו:

4 השיליא תחלתה דומה לחוט של ערב וסופה מתרחב עד שדומה לתורמוס והיא חלולה כחצוצרת ואין שיליא פחותה מטפח:

5 אף שיעור האמור בשופר שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן פירושו שיהא שיעור השופר טפח שהרי הטפח ארבע אצבעות בגדל וכשהוא אוחזו בידו נראה לכאן ולכאן כשיעור יתרון הרוחב שיש בגודל על שאר האצבעות:

6 וכן שיעור הלולב הוא שיהא שדרו יוצא מן ההדס טפח כמו שביארנו במקומו במסכת סוכה ל"ב ב' וכן התבאר שם בדפני הסוכה שדי בהן בשתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח על התנאים שביארנו שם:

7 מצות אזוב שלשה קלחים וגבעול אחד בכל קלח שיריו שנים ר"ל שאם נפל אחד מן הקלחים כשר בשנים גרדמיו כל שהו ר"ל שאם לרוב הזאתו נתמעטו הגבעולים מתוך רכוכן כל שנשאר בכל גבעול כל שהוא כשר ומדקאמר גרדומיו כל שהו יראה שבתחלתן צריך שיעור וגדולי צרפת כתבו בפירוש המשנה שלהם שלא נתפרש להן שיעור זה ולי נראה שעל שיעור זה אמרו כאן אזוב טפח ולא על הקלח:

8 טפח על טפח ברום טפח ר"ל שחלל שתחתיו טפח נקרא אהל בכל מקום להביא את הטומאה או לחוץ בפני הטומאה הא כל שאינו בארך טפח וברוחב טפח אינו אהל כלל וכן כל שאין חלל שתחתיו טפח טומאה שתחתיו בוקעת ועולה ואינו חוצץ בפני הטומאה וכן אינו מביא שאף זה אינו קרוי אהל וחלל טפח זה פירושו חלל טפח פנוי שלא יהא עובי הטומאה ממעט את החלל:

9 אבן היוצאת מן התנור כל שאינה יתרה מטפח הרי היא נדונת כיד לתנור ואם נטמא התנור מאוירו נטמא היד שכלי חרס שנטמא תוכו נטמא כלו אף האוכלין שעל גבו ואם נטמא היד כגון שהוא חלול ויש לו בית קבול ונטמא מאוירו נטמא התנור הא כל שהיא יתרה מטפח אינו קרוי בית יד והרי הוא בכלל אחר ואין מביאין טומאה זה לזה ולא סוף דבר כשהוא בין תנור לכותל שממעט את הבית ועומדת לינטל אלא אפילו לצד הבית עומדת לינטל היא מצד גדלה וכן הדין בכירה לשלש:

10 תנור תחלתו ארבעה ר"ל שכל שיש בו ארבעה טפחים מקבל טומאה וכן שיריו ארבעה ר"ל שאם הוא גדול מארבעה ונטמא כל שנשתיירו בו ארבעה הרי הוא בטומאתו הא אם נתץ עד פחות מארבעה טהור ותנור קטן תחלתו טפח שכן הנערות עושין אותן לשחוק בשיעור זה ומנהג הבנות עושהו כלי ושיריו ברובו ויש פוסקין בה דרך אחרת מכח שמועות שבפרק העור והרוטב וזו נראית יותר:

11 מסגרתו של שלחן המקדש טפח ועובי הכפורת טפח ושיעור קורת המבוי טפח כמו שהתבאר כל אחד מהם במקומו הראוי לו:

12 כל שהפילה נפל ואחר זמן יצאה שיליא כל שיצאה תוך שלשה לנפל תולין אותה באותה נפל ואין חוששין לה לולד אחר משלשה ימים ואילך חוששין לה לולד אחר ומ"מ אם ילדה בן קיימא אפילו יצאה לאחר עשרה ימים אין חוששין לולד אחר שאין ולד מתעכב אחר חברו וכשאמרו תולין דוקא שיצא הולד תחלה ואח"כ שיליא אבל יצאה שיליא תחלה חוששין לולד אחר ואף בהפילה נפל לא אמרו תולין את השליא בולד אלא כשראוי להיות בן קיימא אבל אם אינו ראוי לכך כגון גוף אטום וחבריו אין תולין וחוששין לולד אחר ולמדת במה שאמרו אין תולין שיליא אלא בבן קיימא שפירושו ראוי להיות בן קיימא וי"מ בן קיימא ממש ר"ל ולד חי ומשום דולד חי מבזע בזע ונפיק ושיליא נשארת בפנים אבל הנפל אין תולין בו שיליא כלל אפילו יצאה ביומו וכן כתבוה בשאלתות ואף בתלמוד המערב אמרו שאין השיליא פורשת מן הולד עד שיגמור ולפיכך אין תולין אותה בנפל ולשטה זו זה שאמרנו כל שלשה ימים תולין אותה בולד ופירשנוה בנפל דחויה היא:

13 זה שאמרו כאן בשם רב אין ולד מתעכב אחר חברו י"מ הטעם משום דסבירא ליה לרב אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת שאם כן אף הוא משתהא אחר חברו ומה שאמרו במעוברת שמשמשת במוך שלא תעשה עוברה סנדל הם מפרשים אותה לדעתו על שטה הראשונה שכתבנו למעלה וכן אינו סובר מה שאמרו למטה מעשה היה ונשתהא ולד אחר חברו שלשה חדשים ואין צורך בכך שאף כשתאמר אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת אי אפשר שלא יהא אחד מהם סנדל ומ"מ כל שמתעברת תאומים טפה אחת היא שמתחלקת לשתים וכל ששניהם נגמרים כאחד אין זה מתעבר אחר חברו כלום אא"כ האחד נפל או נימוח שבזו אפשר להתעכב עד שלשה ימים לדעת רב יצחק אבל בבני קיימא לא וכל שהם משתהים זה אחר זה אינו אלא שאין שניהם נגמרים כאחד אלא זה בשביעי וזה בתשיעי ועל זו אמרו ביהודה וחזקיה שנשתהא ולד אחר חברו שלשה חדשים מפני שזה נגמר לתחלת שבעה וזה לסוף תשעה וכן אפשר בשני חדשים כגון זה לסוף שבעה וזה לסוף תשעה וכן אפשר בפחות משלשים כגון זה מתחלת שבעה וזה לסוף שבעה ועל זו אמרו עשרים וארבעה מפני שהחדש תשעה ועשרים יום ולא חשש לחלק יום לתשעה ועשרים לשנים ולדעת האומר שאף יולדת לתשעה יולדת למקוטעים ואין הכרח שתשלים את התשיעי אפשר שישתהא ולד אחר חברו שלשים וארבעה ימים כגון שנגמרה צורת האחד לסוף שבעה ואחד לתחלת תשעה:

14 המפלת עורב ושליא עמו חוששין בשליא זו לולד ולא סוף דבר בעורב שאין תולין את השליא אלא בדבר שיש במינו שליא אלא אף בבהמה וחיה שיצאה שליא עמהם חוששין בה לולד אחר שאין דרך שלית בהמה וחיה להתעכב אחר הולד ומ"מ אם היתה שליא קשורה בהן אין חוששין בה לולד אחר אפילו בהפילה דמות עוף: